
המיניות החדשה שלי – כשהפסקתי להתנצל והתחלתי לזהור
25 ביוני 2025

זה קרה כמעט שנתיים אחרי שהתגרשתי.
אחרי הבכי, ההתפרקות, האבל השקט שלא נגעו בו.
אחרי הדייטים שהחזירו לי את העיניים.
אחרי החיבוקים, הפחדים, הספקות.
עברו כמעט שנתיים – ורק אז, משהו בי התחיל להתייצב.
אבל לא חזרה למי שהייתי –
חזרה הביתה.
לתוכי.
אני לא יודעת להסביר מתי בדיוק זה קרה –
אבל פתאום התחלתי להרגיש שיש בתוכי אנרגיה.
חיה. זורמת.
משהו אחר שלא הכרתי.
וזה לא היה מין.
זו לא הייתה “חרמנות”.
זו הייתה אנרגיה מינית תודעתית.
כמו נהר שמתחיל לזרום בתוכך.
והוא לא מבקש גבר,
הוא מבקש חיבור.
עם עצמי.
גיליתי שהמיניות שלי –
הייתה שקטה במשך שנים.
לא כי לא שכבתי.
אלא כי לא הייתי נוכחת.
כי גם שם – הייתי עסוקה בלהיות רצויה.
בלהתאים את עצמי.
בלספק.
ולא בלחוות.
לא בלנשום את עצמי.
ואז, אחרי מסע תודעתי עמוק,
סדנאות, מדיטציות, יוגה, נשימה, טנטרה,
התחלתי להרגיש שיש בי עוצמה שלא ידעתי שקיימת.
האנרגיה הזו – המינית – התחילה לעלות.
בלי נגיעה.
בלי גבר.
רק דרך נוכחות.
רק דרך הקשבה לגוף שלי.
והיא ריפאה אותי.
הבנתי:
שנים השתקתי את הקול שלי.
הקול הפנימי,
והקול הגופני.
היו דברים שלא אמרתי,
אז גם הגוף שלי – שתק.
השתיקה הזו, מאז הילדות,
גרמה לי לנתק בין הגוף ללב.
והיום – החיבור ביניהם הוא כל הסיפור.
לא יצאתי לדייטים כמעט שנתיים.
ואני לא מתביישת בזה.
היו רגעים שהסתכלתי על עצמי מהצד ושאלתי – מה נסגר איתך?
אבל בפנים ידעתי:
אני בבנייה מחדש.
אני לא מוכנה לפגוש שוב את אותה אנרגיה בתחפושת אחרת.
כי שמתי לב שאני מושכת שוב ושוב גברים עם אנרגיה נשית גבוהה מדי.
לא רואים אותי. לא נוכחים באמת.
ובדיוק אז הבנתי:
זו אני.
אני זו שלא רואה את עצמי עד הסוף.
אני זו שמתחשבת מדי.
ששוב נעלמת.
וזה הרגע שבו אמרתי לעצמי:
"אחותי, נשמה שלי – כפרה עלייך. הגיע הזמן."
והמציאות התחילה להשתנות.
הבית השתנה.
הסביבה התחלפה.
האנשים סביבי – הפכו להיות מדויקים יותר.
הערך העצמי שלי עלה,
לאט.
בעדינות.
אבל בביטחון.
והאהבה לעצמי?
וואו.
גדלה כל יום.
עד שזה הפך להתמכרות.
אבל מהסוג הכי בריא.
ואז הגיע הרגע שידעתי:
אני מוכנה שוב לאהבה.
אבל לא לאהבה שמצמצמת.
לא לאהבה שבאה על חשבון העוצמה שלי.
אלא לאהבה שמכירה במי שאני,
המהדהדת את העומק שלי,
שרואה אותי – גם כשאני שקטה, גם כשאני בוערת.
היום אני מבינה:
המיניות שלי היא לא רק ביולוגיה.
היא הנשמה שלי.
היא אנרגיה מרפאה.
היא חלק מהקול שלי בעולם.
וזה כבר לא תלוי באף גבר.
זה לא משהו שאני "מקבלת" מבחוץ –
זה משהו שמתעורר בתוכי.
כשהלב פתוח.
כשהגוף נוכח.
כשהאמת מרשה לעצמה לזרום.
אז אם את קוראת אותי עכשיו,
וחושבת שאולי משהו בך כבוי –
תדעי: זה לא את. זו ההשתקה.
וברגע שתתחילי לדבר,
לנשום,
לגעת,
להיות –
הנשמה שלך תתחיל לזהור.
ואת?
את תגלי שאת הרבה יותר ממה שחשבת.
אישה. אוהבת. חיה.
מינית. עוצמתית.
כמו שתמיד היית. רק עכשיו – את כבר לא מתנצלת על זה.
Suggested Works
Want more like this? Browse the blog.



