מיומנה של מחלימה מסרטן השד בעולם הדייטים – איך לעזאזל מספרים שאין לי פטמות?
23 ביוני 2025
היו לי לא מעט דייטים מוזרים, אבל לא חשבתי שיום אחד אשב מול גבר, לוגמת מהיין המשובח שמונח מולי, ואשאל את עצמי ברצינות – האם עכשיו זה הזמן לספר לו שאין לי פטמות?
ביוני 2010, ביום קיץ יפה בהולנד (איפה שאני מתגוררת), חיי התהפכו לגמרי. לא התהפכות מהסוג הרומנטי, אלא כזו שמתחילה בגוש חשוד במקלחת ומסתיימת באבחנה של סרטן שד אלים.
ולא, זה לא היה “בטח שום דבר קטן” כמו ששכנעתי את עצמי. זה היה רציני, פולשני, וממש לא הוזמן להיכנס אליי לחיים.
עברתי כריתה דו-צדדית, טיפולי כימותרפיה וקרינה שניפצו לי לא רק את התאים, אלא גם את הדימוי הנשי שלי
נפרדתי משערי הארוך, ומהצמד שכולם מתייחסים אליו… גם כשלא צריך.
כבונוס, ביליתי 120 ימים בתא לחץ עם חמצן – לא בגלל שהקוסמטיקאית המליצה לי על טיפול עור חדשני, אלא כטיפול רפואי. מצד שני, העור שלי יצא מזה זוהר וצעיר יותר, אז משהו ממש טוב יצא מהלחץ.
במהלך השיקום עברתי שחזור כפול — לא עם סיליקון נוצץ, אלא מרקמות הבטן שלי.
הטבע יצר אותי מחדש, בגרסה מעט שונה, ללא פטמות, אבל עם הרבה יותר עוצמה.
השיקום לא היה רק פיזי, אלא גם רגשי ונפשי. זה היה מסע שהפך אותי ממי שהייתי למי שאני היום – גוף מחודש, לב אמיץ, וחזייה שמחזיקה הרבה יותר מסתם סיפור הישרדות – היא מחזיקה אותי, בדיוק כמו שאני.
מה שלא עבר שיקום באותה מהירות היו הנישואין שלי.
באותה תקופה הייתי נשואה, אבל בן זוגי לא ממש היה שם לידי כשרציתי והייתי הכי צריכה אותו. שנה וחצי אחרי האבחנה הוא עזב. הגירושים הגיעו כמה חודשים אחר כך.
וכך, כעבור זמן מה, מצאתי את עצמי לראשונה מזה שנים אישה חופשייה, עם צלקות חיצוניות ופנימיות, שתוהה פתאום, לא רק "איך שורדים את הסרטן?" אלא גם – "איך לעזאזל חוזרים לדייטינג"?
איך מתחילים מערכת יחסים חדשה כשאת מרגישה כמו פאזל מחודש? בלי שדיים "רגילים", בלי פטמות, אבל עם לב גדול, סקרן ומלא אהבה.
האמת היא שלא הכינו אותי לרגע הזה.
למדתי לשרוד. למדתי להחלים. אפילו למדתי איך להזמין גוזיות עם תחרה (סקסיות) באינטרנט בלי להיכנס להתקף חרדה. אבל אף אחד לא לימד אותי איך להתפשט רגשית ופיזית מול גבר חדש, כשאני כבר לא מרגישה כמו הגרסה הקודמת של עצמי. אני כבר לא אותה אישה מהחתונה. לא האישה שהייתה פעם אמא "רגילה".
והכי חשוב, אני אישה שאף פעם לא הסתירה, ופתאום אני לא בטוחה. לא בטוחה בנשיות שלי, לא בטוחה שאני מושכת, לא בטוחה מתי זה הרגע הנכון לחשוף את הסיפור, את הפטמות שכבר לא קיימות ואת הלב הענק שכן.
ונשאלת השאלה – האם זה בכלל משנה?
קוראים יקרים, מסתבר שכן – לפחות בדייטים הראשונים.
ולא, זה לא הדבר שכותבים בפרופיל. אז איך עושים את זה?
לא תמצאו אצלי שורה בפרופיל: חובבת ריקודי טראנס, טיולים בטבע, יין טוב ומחלימה מסרטן שד עם שחזור מרקמות הבטן, ללא פטמות אבל עם הרבה לב. כי גם אם אני מדברת על פתיחות, יש דברים שדורשים מרחב, הקשבה וקצת פחות אלגוריתמים.
אז נכנסתי לעולם הדייטינג עם פרופיל פשוט, חיוך עדין, ותהייה מתמדת – אם נלך לדייט, ואם נמצא חן אחד בעיני השניה ונתקדם לשלב הבא – מתי בדיוק אני מספרת לו שאני לא בנויה לפי ההוראות, או עומדת בתקן של הלשכה לסטטיסטיקה ?
וזה הרגע שבו הבנתי שלצד היין והסמול טוק אני צריכה גם אומץ. אומץ להיות מי שאני עכשיו
עם סיפור ועם תקווה לפגוש מישהו שיודע להסתכל לי בעיניים ולא רק על החזה.
אז החלטתי לבדוק את השטח, נרשמתי לאפליקציות, צילמתי כמה תמונות מחמיאות ניסחתי פרופיל שכלל בתוכו אינטליגנטית עם הומור, ואל תתבלבל עברתי דבר או שניים. וכמובן שלא סיפרתי על הסרטן בפרופיל. ועם כל ההתלבטויות יצאתי לדרך.
אז הנה כמה רגעים אמיתיים מהשטח. לא ערוכים, ללא פילטרים בדיוק כמו הגוף שלי:
נפגשנו בבר קטן ונעים
הוא היה גבוה, לבוש בסטייל, והזמין לנו יין. התיישבנו בפינה שקטה, התחלנו לספר זה לזו על עצמנו — עבודה, תחביבים, החיים עצמם. ואז הוא שיתף שיש לו אחות שחלתה בסרטן. הלב שלי החסיר פעימה
חשבתי לעצמי – האם עכשיו הרגע? איך אני מספרת לו
מצד אחד, הרגשתי שאנחנו מתחברים. מצד שני – לא רציתי להסתיר חלק כל כך מהותי ממני
ואז הוא הסתכל עליי ואמר
עברת משהו, נכון? יש לך מבט של מישהי שראתה דברים.
אזרתי אומץ. וסיפרתי על המחלה, השחזור, ועל הדרך הארוכה שעברתי כדי להיות כאן היום – יושבת מולו.
הוא הקשיב בשקט. בסוף הדייט הוא אמר לי את כנראה האישה הכי אמיצה שפגשתי, אבל…אני לא יכול. מה אם הסרטן יחזור.
בום!! לא היה לי הרבה מה לומר. איחלתי לו את כל הטוב שבעולם, ובלב אמרתי לעצמי – הוא לא יכול. אני כן!!
אכזבה? כן
אבל זה לא שבר אותי, ולא מנע מבעדי להמשיך הלאה. וזה רק חידד לי משהו חשוב – התגובה שלו לא משקפת אותי. היא משקפת אותו!
היה את זה ששיתפתי אותו בדייט השלישי כי הרגשתי שזה נכון. הוא הקשיב, שמע הנהן ושתק. בסוף הערב נפרדנו ולא שמעתי ממנו יותר.
זוכרים את תא הלחץ?
אז כמה שנים אחרי שסיימתי את הטיפולים, אני גוללת באפליקציה כרגיל לרוב מנפנפת שמאלה כשפתאום אני נתקלת בפרופיל מוכר. אחד הרופאים מהצוות המטפל בחמצן בתא לחץ.
גבוה, חתיך, כריזמטי, חכם – כזה שהיה אפשר לדמיין איתו פרק חדש… או לפחות ערב מעניין. מנפנפת ימינה והיה מאץ'.
ולפני שתשאלו – כן, עברו כמה שנים, אז אתית – זה לא נחשב בעייתי.
יום לפני הדייט, הוא מתקשר. קול נעים, שיחה זורמת, הוא לא זיהה אותי. אז הזכרתי לו בעדינות – האמת שכבר נפגשנו… בתא לחץ, לפני כמה שנים.
הוא צחק, אמר שזה מעניין, וקבענו לדבר על זה יותר לעומק למחרת – פנים מול פנים. אבל פנים מול פנים לא קרה.
למחרת קיבלתי ממנו הודעה. לא מתוחכמת, לא מתנצלת:
האקסית שלי הגיעה אליי אתמול בערב בלי להודיע… נשארה לישון. נראה לי שזה לא הזמן להיפגש.
לא עניתי, כי לפעמים, השקט הוא לא רק תגובה – הוא תרופה.
ועדיין לא אבדה תקוותי. אני מאמינה באהבה. היו לי גם דייטים מקסימים.
היה לי דייט עם איש נעים, שקט, וחכם. ישבנו בפינה של בר קטן באווירה רומנטית. השיחה קלחה והיו לנו הרבה דברים משותפים. ניהלתי שיח מהיר עם עצמי והחלטתי לשתף בקצרה בלי דרמה.
התגובה שלו? הוא החזיק לי את היד ואמר:
את כנראה האישה הכי אמיצה שפגשתי. אם אי פעם ארצה לשים ראש על חזה – זה יהיה אצלך, גם אם אין פטמות
צחקתי. כן, וגם קצת בכיתי.
תובנה עמוקה התבהרה לי במהלך המסע הזה היא שהצלקות שלי – החיצוניות והפנימיות כאחת – אינן פגם שיש להסתיר, להפך הן חלק בלתי נפרד ממני, מסיפור חיי, ומהזהות שלי כאישה.
גישת הקִינְצוּגִי היפנית העניקה לי השראה רבה, כמו כלי שבור מתוקן בלכה מוזהבת, כך גם אני
למדתי לראות בצלקות שלי עדות ליופי, לחוזק, ויכולת להשתנות ולהיבנות מחדש.
החלטתי לא להסתיר את הצלקות — אלא לחבק אותן. הן מספרות את סיפור ההתמודדות שלי, את הכאב שחוויתי, ואת הדרך שעברתי כדי להפוך לאישה שאני היום.
הצלקות שלי הן זיכרון למה שהיה – אבל יותר מכך, הן ביטוי לחוסן, לעומק, וליופי שנולד מהאתגרים
אני דוגלת בכוחם של קשרים אנושיים המבוססים על אמפתיה, פתיחות ותקשורת כנה. אני מאמינה שאנו לומדים לחבק את הצלקות שלנו, אנחנו מעניקים השראה לאחרים לעשות את אותו הדבר. המסע שלי הוא הוכחה לכך שכל קושי, כואב ככל שיהיה, יכול להפוך להזדמנות לצמיחה, לשינוי ויצירת חיים מלאי משמעות.
לכל הנשים (והגברים) שקוראות את זה, גם אם הדרך , וגם אם לפעמים נראה שהלב והגוף לא מסונכרנים, וגם אם נדמה שאף אחד לא יבין את מה שעברתן.
אני כאן כדי להזכיר לכן – כן זה אפשרי!
תלבשו את השמלה שגורמת לכן להרגיש סקסיות וחיוניות, תנעלו את הנעליים שגורמות לכן לרקוד וקפצו למים. גם אם אלא מים של אפליקציות וגם אם זה לא מושלם.
תאהבו את הגוף שלכן, תאהבו את הסיפור שלכן, ואל תפחדו לחשוף אותו – כשהזמן מרגיש נכון.
ותזכרו תמיד: לא כל אחד יודע להעריך שמפניה – וזה בסדר, את לא קמומיל!
שאלה אימונית:
לאחר שקראת את הסיפור שלי, אם היית יודעת שאת ראויה לאהבה בדיוק כמו שאת עכשיו, איך היית יוצאת לעולם?
ואני גם מזמינה אותך להסתכל על ה"צלקות" בחיים שלך – מתי בפעם האחרונה הסתכלת עליהן ואמרת להן תודה לפני דייט?
Suggested Works
Want more like this? Browse the blog.
