מי הזמין פה רמז דק? איך נשים מדברות, גברים שומעים, ולמה אף אחד לא מבין כלום

בואו נתחיל בכנות.
גברים ונשים לא מדברים באותה שפה. לא בגלל שמשהו לא בסדר, אלא פשוט כי הם לא על אותו גל. למעשה, הם לא באותו תדר, לא באותו נתיב, ואפילו לא משתמשים באותה אפליקציה. היא על ווייז – הוא על מפה מתקפלת מ-98’.

נשים מתקשרות כדי להתחבר.
גברים מתקשרים כדי לפתור.
וזו, חברים וחברות, לא רק קלישאה – זו אמת פסיכולוגית, ביולוגית ואפילו נוירולוגית.

היא מספרת לו שהיא עברה יום קשה בעבודה.
הוא מיד עונה: "אז תעזבי כבר, נו. מה את נשארת שם?"
אבל היא לא רצתה הצעה. היא רצתה הבנה. חיבוק. אוזן. אולי שוקולד. אולי הכל.

כשהיא אומרת "אני מרגישה שאנחנו מתרחקים", הוא שומע את זה מילולית וחושב: "איך מתרחקים? הרי אתמול ראינו יחד נטפליקס!"
היא, לעומת זאת, מדברת על רגש, תחושת עומק, על קשר שמתפוגג.
והוא… חיפש את השלט.

המוח הגברי מחולק למחלקות. תאים. תיבות קטנות.
יש תא לעבודה, תא לכדורגל, תא לפורנו (סליחה, זה מדעי), תא להורים, תא לפיצה… ויש תא ריק. התא האהוב עליו.

הוא מתמקד במגירה ספציפית , לרוב בריקה או בפורנו וכל חיבור אחר למגירות אחרות הוא מקרי בהחלט.

כשהוא שותק – הוא בתא הריק.
כשהיא שותקת – היא בבלאגן רגשי עם טיעונים, תמונות, תחושות, ושיר של נעמי שמר מתנגן לה בראש.
היא שותקת, אבל היא מדברת עם עצמה בשש שפות.

ואז היא אומרת לו: "עזוב, לא משנה."
והוא? הוא באמת עוזב. באמת לא משנה לו יותר. הוא קיבל פקודה הוא מבצע.

כמו פקודת מחשב "בצע" "שגר" "בוצע"
היא בונה עליו שיבין לבד.
הוא בונה על זה שהיא תירגע לבד.
ואז שניהם מתעוררים למלחמה הקרה בלי לדעת בכלל מי התחיל.

נשים חיות בפרטים. הן מדויקות, רב-שכבתיות, אלופות בניואנסים.

אצלן הכל מחובר הכל קשור ולהכל יש השלכות. רשת חוטים כמו אוטוסטרדה בניו יורק.
הגבר, לעומת זאת, שומע מילה ומגיב לה. כמו כלב שמישהו אמר לו "טיול" – הוא כבר ליד הדלת עם רצועה.

ולכן כשהיא שואלת: "מה אתה מחפש בזוגיות?"
הוא עונה: "משהו אמיתי."
והיא כבר מפנטזת על ילדים, משכנתא ומרפסת עם עשבי תיבול.
והוא? הוא התכוון שלא תשקר לו לגבי כמה אנשים היו לפניה.

כאן בדיוק נופלת התקשורת.
נשים רומזות, גברים צריכים כותרת.
נשים חושבות שהוא יבין בין השורות, אבל הגבר בכלל לא פתח את הספר.

קחו למשל את המשפט: "תעשה מה שאתה רוצה."
היא אומרת את זה עם גבות מורמות, טון קפוא וסאב-טקסט של "תעז ואבדת".
הוא שומע: "וואלה, סבבה, היא זורמת!"
ספוילר: היא לא זורמת. היא זורקת.

או הקלאסי:
"אני בסדר."
משפט קטן. שקט. שקרי.
כי כשהיא אומרת "אני בסדר", הכוונה האמיתית היא:
"תשאל אותי שוב, תביט לי בעיניים, תזכור את מה ששכחת, ותגיד לי כמה אתה אוהב אותי בלי שאצטרך להגיד כלום."

אבל הוא כבר פתח את הטלוויזיה.

אז מה עושים?

קודם כל – מבינים.
לא מאשימים, לא מתקנים, לא מנסים לשנות.
רק להבין שהאדם שמולך לא פועל מהראש שלך.

גברים – תקשיבו לא רק למה שנאמר, אלא למה שלא נאמר.
נשים – תגידו את מה שאתן באמת רוצות. בלי רמזים, בלי בדיקות פתע, בלי ניסויים רגשיים שדורשים 3 תארים בהנדסה רגשית.

תגידי "תחבק אותי".
תגידי "אני צריכה שתקשיב לי בלי להציע פתרון".
והוא – ברגע שתתני לו הוראות ברורות, הוא יהפוך לשלט רחוק בידיים שלך. (עם סוללת ליתיום משובחת שנטענת מהשמש)

ועוד דבר קטן, חשוב במיוחד:
לא כל שתיקה היא חוסר עניין.
לפעמים גבר פשוט צריך זמן עיבוד.
כמו מחשב ישן.
הוא לא תקוע – הוא טוען.
תני לו רגע. הוא יחזור. בדרך כלל.

ולסיום 

מערכת יחסים בריאה זה לא לדעת הכל.
זו היכולת לשאול. להתעניין.
להגיד "אני לא מבין אותך – אבל אני ממש רוצה להבין."
זה לא להצליח לקרוא מחשבות – אלא לרצות לקרוא את הלב.

אז תזכרו:
תקשורת זה לא "למה אתה לא מבין אותי" – אלא "בוא ננסה להבין אחד את השנייה מחדש, כל פעם קצת יותר."

ואם כל זה לא עובד – תמיד אפשר לנסות את השיטה העתיקה:
קצת הומור, קצת סקס, וקצת שוקולד.
לא בהכרח בסדר הזה.