הממלכה הגברית – למה הוא לא מתקשר, ואיך הוא כן נוגע

"לא כותב לי."
"לא מגיב."
"מה נסגר איתו?"
אם את אישה שמצאה את עצמה אי פעם בדייטינג, סביר להניח שהשאלות האלו חלפו לך בראש – לעיתים בקול רם, לעיתים רק בתוך הלב. את כותבת לו, מחכה, מרפרשת, רואה את ה"נראה", אבל… כלום. שקט. שתיקה. ואולי אפילו – מם של דינוזאור עם בדיחה לא ברורה. נשבעת שהוא פשוט לא רציני. אבל אז הוא מופיע. רגוע. רגיל. מבחינתו, הכל בסדר.

וזה הרגע להבין משהו חשוב, אולי אפילו קריטי, על גברים: הוא לא מקולקל. הוא לא אדיש. הוא פשוט גבר.
והממלכה הגברית, גבירותיי, פועלת לפי מערכת הפעלה שונה לחלוטין.

הוא לא כותב – לא כי הוא לא רוצה, אלא כי לא נולד עם החיווט. מבחינתו, העובדה שהוא שלח לך מם טיפשי של דינוזאור שאוכל טוסט – זו הצהרת אהבה. הוא מתקשר, רק בשפה שאת עוד לא למדת לתרגם. גברים רבים גדלו לעולם שבו רגשות זו מילה מגונה. הם חונכו להסתיר, לשתוק, להחזיק בפנים. "תהיה גבר", "אל תעשה סיפור", "לא קרה כלום" – אלה משפטים שכתבו את שפת האם שלו. כשהוא פוגש אישה שמבקשת ממנו מילים, שיח, עומק – הוא קופא, משתבלל, לעיתים אפילו נבהל.

לא כי הוא לא רוצה. אלא כי הוא לא יודע איך. ואם נעמיק עוד קצת – לעיתים, הוא חושב שהוא דווקא כן מתקשר. מבחינתו, כשהוא בא אלייך בסוף היום עם פיצה – הוא אמר "אני מתגעגע". כשהוא שולח הודעה קצרה בסגנון "מה קורה" – הוא מרגיש שהוא יוזם. כשהוא שותק לידך – הוא מרגיש שהוא נוכח.

שתיקה, מבחינתו, לא מעידה על ריחוק. לעיתים זו דווקא קרבה. היא יכולה להיות סימן למתח פנימי, לאיבוד שליטה, לעיבוד רגשי שמתבצע מאחורי הקלעים. לפעמים, זו גם הדרך שלו להראות שהוא סומך עליך – שהוא לא צריך להעמיד פנים. גבר מרגיש אהוב לא כשהוא מדבר יפה, אלא כשהוא יכול להיות שקט לידך ועדיין להרגיש רצוי. כשהוא יודע שהוא לא צריך להרשים אותך עם שורות מחץ, אלא שדי בכך שהוא יהיה – פשוט – גבר.

וזה הרגע להבין את אחת מהתובנות החשובות: גברים מבטאים אהבה אחרת. לא פחות, לא פחות טוב – פשוט אחרת. אם נשים נוטות להרגיש אהבה דרך מילים, הקשבה, עומק רגשי – הרי שגברים חווים אותה דרך נוכחות, פעולה, מגע. כשהוא עוטף אותך מאחור – זו לא רק חיבוק, זו אמירה. כשהוא שם את היד על גבך ברחוב – הוא מאותת: "את שלי, אני כאן." כשהוא שותק ומביט בך – ייתכן שהוא מרגיש אהבה עמוקה, אך פשוט לא יודע לנסח אותה.

נשים רבות מחכות מהגבר למחוות מילוליות רומנטיות: "אני מתגעגע", "התגעגעתי אלייך כל היום", "את הדבר הכי יפה שקרה לי". ובצדק – זה מרגש. אבל בעולמו של גבר, לעיתים קרובות, זה מתבטא דרך: "סידרתי לך את האוטו", "בדקתי לך ביטוח", או פשוט: "רוצה פיצה?"

כדי שהתקשורת תזרום באמת – נדרש תרגום הדדי. לא שינוי. לא תיקון. אלא תרגום. גבר לא חייב להפוך למשורר, כמו שאת לא צריכה להפוך למאסטרית של שתיקות טעונות. אבל כן אפשר להיפגש באמצע – אם הוא ידע שאת רואה אותו, גם בלי שהוא כותב שירים.

אז מה עושים? קודם כל – לא מצפים ממנו לדעת לבד. הבהירי. בשקט. בלי דרמה. במקום לומר "אתה אף פעם לא אומר כלום", נסי לומר "לפעמים מילה קטנה ממך משמחת אותי כל כך". במקום לדרוש "למה לא כתבת לי כל היום?", תוכלי לומר "התגעגעתי אליך היום – אפילו אימוג'י ממך היה עושה לי טוב". תני לו להבין שאת לא מחכה למונולוג – אלא לנוכחות.

ואז יקרה הקסם. גבר שירגיש שהוא מוערך גם כשאין לו מה לומר, יתחיל לומר הרבה יותר. לא כי דרשת – אלא כי פתחת מרחב. כי הוא הרגיש מספיק בטוח לטעות לידך. כי הבנת שהוא מפחד לא ממך – אלא לטעות מולך. הוא רוצה להצליח בעינייך. הוא רק לא תמיד יודע איך. כשהוא מבין שהוא לא חייב להיות מושלם כדי להיות אהוב – הוא נפתח.

גבר לא שותק מתוך זלזול – הוא שותק כי הוא טוען. הוא לוקח אוויר. לפעמים, הוא פשוט נמצא. וכשאת לומדת לזהות את הדרך הייחודית שבה הוא אומר "אני אוהב אותך" – את מגלה שבשקט הזה יש עולם שלם.

ובמקום להרגיש לבד בשיח, את מגלה זוגיות חדשה: כזו שמכירה בפערים, אבל לא נבהלת מהם. שמתרגמת. שמלמדת. שמקבלת.

והיופי הוא – כשאת עושה את הצעד הזה, את לא רק פותרת את הדממה – את פותחת דלת ללב.
ולב של גבר שנפתח – שווה זהב. לא בזכות המילים שבו, אלא בזכות הנאמנות, האכפתיות והפעולה שהוא מביא איתו.

אז בפעם הבאה שהוא שולח לך מם דבילי – אל תתעצבני. תחייכי. כי זה אולי הדינוזאור הכי אוהב בעולם.