הגרסה המשופרת של עצמי יוצאת לדייט

מה השתנה בי מאז הפרק הראשון (חוץ מהעובדה שאני כבר יודעת מה זה "גוסטינג")?

אחרי המון שנים של זוגיות ,מצאתי את עצמי שוב בעולם הדייטים.
ילדה תמימה באמצע שנות הארבעים,
מרותקת ומפחדת  בו זמנית.

לצאת לדייט אחרי כל כך הרבה שנים, היה כמו לנסות להבין מחדש את חוקי הפיזיקה. אם בפרק א' הייתי נערה  עם הורמונים משתוללים וביטחון עצמי שהתנדנד כמו מטוטלת.
חשבתי שעכשיו, בפרק ב', אני מגיעה עם מטען אחר:
קילומטראז' רגשי, כמה תובנות פסיכולוגיות (שקראתי בספרים, כן?),
ובעיקר, הבנה עמוקה יותר של עצמי?

אז זהו, שלא
להתגרש, זה לצאת למסע לגילוי עצמי שלא הסתיים (ואולי לעולם לא יסתיים). הפסיכולוגית החברתית ד"ר ברנה בראון, בספרה "מתנות האי-שלמות",
מדברת על החשיבות של קבלה עצמית ופגיעות כאבני יסוד לקשרים אותנטיים.

בגיל 17, ניסיתי להיות מישהו אחר כדי למצוא חן.
והיום, אני יודעת שהקסם האמיתי טמון באותנטיות.
רק שידעתי מי הייתי, אבל מי אני עכשיו?

חשבתי שאני מאסטרית במערכות יחסים,
וגיליתי שאני מאסטרית במערכת יחסים אחת, מאד מאד ספציפית.

בפרק ב', נושמים עמוק, חושבים שיש המון תובנות,
ודרך ניסוי וטעיה (הרבה טעויות, אם להיות כנה)
מגלים שאתה לא יודע הרבה (לפחות אני).

אמרנו שבפרק א, הייתי נערה צעירה שמנסה למצוא חן,
וגיליתי שבגיל 40 – אני מתבגרת עם קמטים בצידי העיניים שמנסה למצוא חן?

אז מה בעצם השתנה?
חוץ מכמה שנים ושני ילדים, ובית עם גדר חיה?

הקשבה
בפרק ב' אין צורך למהר, ואין שעון חול ביולוגי,
יצאתי אל הדרך שכולה הקשבה עצמית.
מה גורם לי להרגיש חיה?
מה מרגיז אותי עד עמקי נשמתי (לא גרביים הפוכות, אגב),
ומה אני באמת צריכה מבן זוג.
דוגמה? בדייט אחד, ניסיתי להעמיד פנים שראיתי סרט קלאסי מסויים,
רק כדי למצוא חן. זה נגמר בשיחה מביכה על ההבדל בין "מתח" ל"סבל".
היום, אני פשוט אומרת "זה לא הסגנון שלי" וחוסכת לשנינו זמן יקר.

בהירות
שינוי משמעותי נוסף הוא הבהירות לגבי מה אני מחפשת (ומה אני בפירוש לא). בפרק הראשון, חיפשתי ריגושים ואישור חיצוני.
הפעם חיפשתי בסיס יציב של כבוד, אמון ותקשורת פתוחה.
אם בדייט, הבנאדם לא הפסיק לדבר על עצמו במשך שעה שלמה
ולא גילה שום עניין בחיי.
הגרסה הצעירה שלי אולי הייתה מנסה להציל את המצב מתוך נימוס.
הגרסה הנוכחית פשוט סיימה את הקפה בנימוס והלכה הביתה עם תובנה ברורה יותר לגבי מה אני לא רוצה.

גבולות
אי אפשר לדבר על שינוי בלי להזכיר את היכולת הבריאה להציב גבולות
(לקח שלקח לי כמה שנים טובות להפנים).
הפסיכולוג דייוויד ריצ'ו בספרו "להיות מבוגרים במערכות יחסים" מדגיש את החשיבות של כבוד עצמי וגבולות ברורים. 

בפרק הראשון, פחדתי לאבד אנשים אם אגיד "לא". היום, אני מבינה שגבולות בריאים לא מרחיקים את האנשים הנכונים,
אלא מסננים את הלא מתאימים.
אם הבחור התחיל לשלוח הודעות טקסט בשעות מאוחרות בלילה אחרי הדייט הראשון.
פשוט אמרתי לו שאני מעריכה את ההתלהבות אבל אני זקוקה לשקט בלילה.
זה לא הרחיק אותו; זה דווקא יצר תקשורת ברורה יותר. (או הרחיק את הלא מתאימים)

להנות מהדרך
זה היה לא קל, אבל, למדתי גם ליהנות מהתהליך (כן, גם אם זה כולל כמה פגישות שהן חומר טוב לסטנדאפ)
במקום לראות כל דייט כראיון עבודה למשרה "בן זוג",
התחלתי לראות בהם הזדמנות להכיר אותי, דרך אנשים.
ללמוד עוד על עצמי דרך האינטראקציה איתם.
היה דייט ממבט ראשון ממש לא נראה לי, וחצי השעה הראשונה היתה כמעט מביכה, אבל אז פתאום, גיליתי שה"גיק" הזה, ממש משעשע, עם ראש טוב וקסם אישי מטורף. זה הפך למערכת יחסים קצרה (למה לא ארוכה? כי בדרך לומדים עוד דברים על מה מתאים לך ומה לא).

חמלה וסבלנות
כמה אתם עם חמלה וסבלנות לעצמכם ולטעויות שאתם עושים?

בפרק ב, בעיקר אחרי מערכת יחסים ארוכה,
יש תקופת הסתגלות. מחקרים מראים כי אנשים אחרי גירושין או פרידה זקוקים לזמן כדי לעבד את רגשותיהם ולבנות מחדש את הביטחון העצמי.
מרבית מערכות היחסים הבריאות, לא מתחילות עם פרפרים בבטן והתאהבות מטורפת.

אנחנו מגיעים לפרק ב עם סיפור, מטען חורג (ילדים?) עם פצעים ועם חלומות. הסבלנות הזו מאפשרת לתת הזדמנות אמיתית לקשרים פוטנציאליים להתפתח,
בלי לחץ מוגזם.

סוף טוב הכל טוב
זה לקח לי חמש שנים, לא מעט כאבי לב ומשברים,
הרבה מאד לימוד עצמי,
הרבה מאוד דיוק.
כשהוא הגיע – לא זיהיתי אותו, למזלי הבת שלי זיהתה.
הוא לא דומה לשום גבר שיצאתי איתו אף פעם, לא התאהבתי בו ממבט ראשון, שני או שלישי. זה נבנה לאט ויסודי.
ואחרי חודש- ידעתי שאני מקפצת בין עננים, מאוהבת כמו נערה בת 16.

הגרסה המשופרת של עצמי יצאה להרבה דייטים.
נישקה לא מעט צפרדעים שנותרו כאלה, גם אחרי הנשיקה.
ניגבתי רוק, מכמה נשיקות ממש לא מוצלחות.

הדרך שעברנו בפרק א , משאירה עלינו פצעים,
אבל היא גם מצוידת בתובנות, בביטחון עצמי גובר
ובעיקר, בגישה בוגרת  יותר לחיים ולאהבה.

האם גם אתם גיליתם שהשאלה "מה אתם עושים בסופי שבוע?"
מקבלת משמעות חדשה לגמרי כשהילדים מעורבים?
עד כמה הילדים מעורבים בבחירה שלכם?
הייתם יוצאים עם בני זוג שהילדים שלכם לא אוהבים?
עד כמה הילדים שלכם הם חלק ממנגנון קבלת החלטות כשאתם יוצאים לדייט?